ההגאים הלועיים בעברית (ח’ ו‐ע’) נאמנים להיסטוריה של השפה, ונחשבים נכונים מבחינה פרסקריפטיביסטית, אך מאידך גיסא, דבקה בהם סטיגמה, כמאפיינים לשוניים המזוהים עם מוצא מזרחי. אני מציג נתונים מתוך ראיונות סוציו‐בלשניים בשני אתרים בישראל, שבהם אפשר לזהות דפוס עקבי בשתי הקהילות: דוברים אשר משתמשים בהגייה הלועית בריאיון מפיקים ע’ לועית בתדירות גבוהה יותר בקריאת רשימת המילים, אך לא מראים פער כזה עבור ח’. את התוצאות הללו קשה ליישב עם ציר יחיד של תקניות או רשמיות, ועל כן הן ממחישות את הצורך בגישה רב‐ממדית יותר להבנת שונות לשונית בסגנונות הקראה. בהינתן אידאולוגיות השפה של הדוברים, אשר קושרות בין סגנונות הקראה מסוימים לבין זהותם האתנית, והעובדה שכבר הודגם ש‐ע’ היא משאב סגנוני שימושי יותר בייצוגים של פרסונה מזרחית, אני טוען שניתן להבין את הדפוס אם נתייחס לרשימת המילים כאתר הולם לאקט פרפורמטיבי המייצג זהות מזרחית